פסק-דין בתיק ע"א 5914/03

השופטת ד' ביניש:

           המערער הגיש לבית-המשפט המחוזי תביעה כנגד המשיבה. בתביעתו, ביקש המערער סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לפדיון סכום של 20,464 ש"ח שלטענתו נצבר לזכותו בפוליסת-ביטוח שהוציאה המשיבה ורשומה על-שמו. בהמלצת בית-המשפט, הסכימו הצדדים לדחיית התביעה ללא צו להוצאות. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין, שזו לשונו: "נוכח הסכמת הצדדים, התביעה נדחית. אין צו להוצאות". כחודש לאחר מכן, הגיש המערער בקשה לבית-המשפט המחוזי לביטול פסק-הדין האמור. בקשתו נדחתה ועל כך הערעור בפנינו.

עיקרי העובדות והטענות

1.        בין המערער למשיבה התנהלו הליכים שונים בנוגע לפוליסת ביטוח שהוציאה המשיבה בשנות ה- 80 ושנרשמה על-שם המערער. מאחר וטענותיו של המערער בפנינו מתייחסות, בין היתר, לפסק-דין שניתן בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים, נעמוד בקצרה על הליכים אלה והרקע להם.

           המערער הועסק כעובד שכיר בחברה קבלנית מיום 1.8.82 עד ליום 31.12.82. בתקופת עבודתו באותה חברה, הוציאה המשיבה פוליסה לביטוח חיים על-שם המערער (להלן: פוליסת-הביטוח או הפוליסה). הפוליסה היתה בבעלות החברה הקבלנית המעסיקה, והמערער היה המוטב על-פי הפוליסה. ביום 1.1.83 עזב המערער את החברה הקבלנית ועבר לעבוד כשכיר בחברה אחרת. הבעלות בפוליסה עברה לידי אותה החברה, והמערער נותר המוטב על-פי הפוליסה. ביולי 1983 החל המערער לעבוד כעצמאי. החברה המעסיקה הפסיקה לשלם את תשלומי הפרמיות עבור הפוליסה, וגם המערער לא שילם את התשלומים הנדרשים מלבד תשלום בודד אחד. בהתאם לתנאי הפוליסה הכלליים, הוציאה המשיבה ביום 14.6.84 מסמך שכותרתו: "נספח לפוליסה מסולקת ע"ח פיצויים ותגמולים" (להלן: המסמך). באותו מסמך, הודיעה המשיבה על הפיכת הביטוח לחופשי מתשלום פרמיות ועל ביטול הביטוחים הנוספים המצורפים לפוליסה החל מיום 1.3.83. במסמך האמור צוין כי סכום הביטוח המופחת הוא "20,464 ש - עשרים אלף ארבע מאות שישים וארבעה שקל החל מתאריך 1.3.83" (ההדגשות אינן במקור- ד.ב.).

2.        בשנת 1984 לקה המשיב במחלה נשימתית קשה, בעטיה נקבע כי הוא נכה ב- 100% לצמיתות. כשש שנים לאחר מכן, ביום 18.7.90, הגיש המערער תביעה בבית-משפט השלום בירושלים כנגד מספר נתבעים, ובהם המשיבה (ת"א 10094/90). בין היתר, תבע המערער מהמשיבה תגמולי אובדן כושר עבודה בהתאם לפוליסת הביטוח. בית-משפט השלום (השופטת א' פרוקצ'יה) דחה את תביעתו של המערער מחמת התיישנותה ואף דחה את טענותיו של המערער לגופן. כנגד פסק-הדין האמור הגיש המערער ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 445/95). ביום 6.11.96 דחה בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא ברנר, והשופטים שידלובסקי-אור וחבש) את ערעורו של המערער, מן הטעם כי תביעתו התיישנה. בפיסקה 1ג לפסק-הדין, במסגרת תיאור עובדות המקרה, ציין בית-המשפט המחוזי כדלקמן: 

"המשיבה 3 (המשיבה) הודיעה למערער בתאריך 14.6.84 על הפיכת הביטוח (על סכום ביטוח מופחת בסך 20,464 ש"ח) לביטוח חופשי מתשלום פרמיות וביטול הביטוחים הנוספים המצורפים לפוליסה החל מן ה- 1.3.83...".

(ההדגשה אינה במקור- ד.ב.)

           לדברים אלה שנכתבו במסגרת תיאור העובדות בפסק-הדין שניתן בע"א 445/95, נתייחס מיד. יצוין כי בקשת רשות ערעור שהגיש המערער כנגד דחיית ערעורו בבית-המשפט המחוזי, נדחתה בבית-משפט זה ביום 8.2.98 (הנשיא א' ברק). כן נדחתה בקשת המערער לעיון חוזר בהחלטה האמורה.

3.        ביום 11.8.02 הגיש המערער תביעה חדשה כנגד המשיבה בבית-המשפט המחוזי בירושלים - היא התביעה שבבסיס ההליך בפנינו. בתביעתו, ביקש המערער סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לפדיון הכספים שנצברו לזכותו בפוליסת-הביטוח עובר לסילוקה על-ידי המשיבה. בהסתמכו על פיסקה 1ג הנ"ל בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בע"א 445/95, ביקש המערער שיוצהר כי על המשיבה להעביר לידיו סכום של 20,464 ש"ח כערכם ביום 1.3.83. 

           בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 19.1.03 בפני סגן-הנשיא (כתוארו אז) י' צמח, נסוב הדיון על שאלת הסכום שנצבר לזכות המערער עובר לסילוקה של פוליסת-הביטוח. כזכור, במסמך שהוציאה המשיבה בשנת 1984 צוין כי סכום הביטוח המופחת הוא "20,464 ש - עשרים אלף ארבע מאות שישים וארבעה שקל החל מתאריך 1.3.83" (ההדגשות אינן במקור- ד.ב). המחלוקת בפני בית-המשפט קמא נסובה על השאלה האם מדובר בשקלים (ישנים) או בשקלים-חדשים. לשאלת בית-המשפט, השיב בא-כוחו של המערער דאז, עו"ד ציגלר, כדלקמן:

"לשאלת בית-המשפט מתי נכנס השקל החדש לתוקפו - לפי זכרוני ב- 1.1.86.

לשאלת בית המשפט איך יתכן שבשנת 1983 ו- 1984 ננקב המסמך בסכומים של שקל חדש - תשובתי היא שבתי המשפט דנו בסוגיה שנים אחרי שהשקל החדש נכנס לתוקפו, ולא הגיוני שידברו בשקלים ישנים. מה שכתוב בפסק הדין זה מה שקובע". 

           הנה כי כן, עו"ד ציגלר שייצג את המערער אותה עת, אישר כי בעת סילוק פוליסת-הביטוח ההילך החוקי היה השקל-הישן. אף-על-פי-כן, טען כי על המשיבה לשלם למרשו 20,464 ש"ח, בהתבסס על תיאור עובדות המקרה כפי שנכתבו בפסק-הדין בע"א 445/95. מנגד, טענה באת-כוח המשיבה כי בפסק-הדין האמור נפלה טעות קולמוס כאשר נכתב "ש"ח" במקום "שקלים (ישנים)" לצד סכום הביטוח המופחת. טענת המשיבה בפני בית-המשפט קמא היתה כי הסכום שנצבר לטובת המערער היה 24,464 שקלים (ישנים), על-פי המטבע שנהג בעת הוצאת המסמך שעניינו סילוק הפוליסה. כעולה מפרוטוקול הדיון, בשלב זה של הישיבה יצאו הצדדים להפסקה. לאחר ההפסקה, הודיעו הצדדים כי הם מקבלים את המלצת בית-המשפט לפיה המערער יחזור בו מתביעתו, והמשיבה תוותר על הוצאותיה. בהתאם לכך, ניתן בו-ביום פסק-דין שזו לשונו: "נוכח הסכמת הצדדים, התביעה נדחית. אין צו להוצאות" (להלן: פסק-הדין).    

4.        כעבור כחודש, ביום 17.2.03, הגיש המערער בעצמו כשהוא איננו מיוצג, בקשה לבית-המשפט המחוזי לביטול פסק-הדין האמור. בבקשתו, טען המערער כי הסכים לחזור בו מהתביעה מאחר והופעל "לחץ בלתי סביר" מצד בית-המשפט על בא-כוחו לפיו תירשם כנגדו "הערה קשה וחמורה" והוא יחויב בהוצאות כבדות אם לא יחזור בו מתביעתו. לטענת המערער, הוא התקשה מאד לעמוד בפני הלחץ האמור נוכח מצבו הבריאותי, והסכים שלא מרצונו להמלצת בית-המשפט. נוכח טענות אלה, ביקש בית-המשפט המחוזי את תגובתו של עו"ד ציגלר שייצג את המערער באותה ישיבת קדם משפט. תגובתו של עו"ד ציגלר היתה כי הוא אינו מייצג עוד את המערער ואין לו עמדה בנוגע לטענותיו. עוד הוסיף עו"ד ציגלר כי המערער טוען את טענותיו בבקשה על דעת עצמו.

           ביום 27.5.03 דחה בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא (כתוארו אז) י' צמח) את בקשת המערער לביטול פסק-הדין. בהחלטתו, ציין בית-המשפט המחוזי כי מטענות באי-כוח הצדדים בפניו בישיבת קדם-המשפט עלה לכאורה כי "תביעת המבקש (המערער) מבוססת על שגיאת הדפסה ברורה, וכי סיכוייו לזכות בתביעתו קלושים, אם לא אפסיים". עוד ציין בית-המשפט כי המליץ לבא-כוח המערער לחזור בו מהתביעה, כדי לחסוך למערער הוצאות בניהול תביעת סרק. בית-המשפט הדגיש כי המערער היה מיוצג באותה ישיבה על-ידי עו"ד ציגלר, וחזקה על בא-כוחו אותה עת שלא היה מודיע על הסכמת המערער לדחיית התביעה בלעדי הסכמת-אמת מודעת מצידו. עוד ציין בית-המשפט כי תגובת עו"ד ציגלר אינה תומכת בטענות המערער, ואף משתמעת ממנה הסתייגות מהבקשה ומתוכנה. בהמשך החלטתו, דן בית-המשפט קמא בטענת המערער בדבר העדר גמירות דעת מצידו, נוכח מצבו הנפשי בעת מתן ההסכמה לדחיית התביעה. בהקשר זה, קבע בית-המשפט המחוזי כי האישור הרפואי עליו ביסס המערער את טענתו, ניתן בידי רופאת המשפחה שלו. האישור לא היה ערוך כנדרש על-פי חוק, ואף לגוף הדברים שנכתבו בו, לא קבע האישור כי מצבו הנפשי של המערער שלל ממנו את כשרותו המשפטית, ולמצער את גמירות הדעת הנדרשת לעריכת הסכם מהסוג הנדון. נוכח מכלול הטעמים האמורים, בא בית-המשפט המחוזי למסקנה כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הסכמתו לדחיית התביעה ניתנה שלא מרצונו הטוב והחופשי. לפיכך, בקשתו לביטול פסק-הדין נדחתה.

5.        כנגד ההחלטה האמורה מופנה הערעור בפנינו. המערער, הטוען לעצמו, ביקש כי לא נקיים דיון בעל-פה ונעתרנו לבקשתו כי ההכרעה בתיק תינתן על-סמך טיעוני הצדדים בכתב והחומר שצורף להם.

           בכתב-הערעור ובסיכומים בכתב, טען המערער כי יש לבטל את פסק-הדין שדחה את תביעתו בהסכמה, וזאת משני טעמים: ראשית, טען המערער כי הסכמתו לדחיית התביעה ניתנה בהיותו במצב בריאותי לקוי ותחת "לחץ, פחד והפחדה" מצד בית-המשפט. בהתחשב בכך, טען המערער כי ההסכמה שנתן לדחיית התביעה פגומה, וכך גם פסק-הדין שמתבסס עליה. שנית, טען המערער כי לבית-המשפט המחוזי לא היתה סמכות לתקן את פסק-הדין שניתן בע"א 445/95, בהיותו פסק-דין סופי וחלוט. יצוין כי לאחר הגשת כתב-הערעור הגיש המערער לבית-משפט זה מספר רב של בקשות. עיון בהן מלמד כי בעיקרו של דבר, מדובר בשתי בקשות: האחת- בקשה לגביית עדות בערעור, והשניה- בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור. לבקשות אלה נתייחס בהמשך הדברים.

           מנגד, טענה המשיבה כי דין הערעור להידחות. לגישתה, אין כל בסיס לטענת המערער בדבר פגמים שנפלו בהסכמה שנתן לדחיית תביעתו. המשיבה הוסיפה וטענה כי דין הערעור להידחות גם לגופה של המחלוקת בין הצדדים. לטענתה, הפדיון לו זכאי המערער על-פי הפוליסה המסולקת הוא 20,464 שקלים ישנים שהם כיום 3,401ש"ח. המשיבה הוסיפה וטענה כי יש לקזז סכום זה מהוצאות המשפט בסך 5,000ש"ח בהן חויב המערער בע"א 445/95.